אנשים רגישים מאוד
 
מאת: ביאטה שבון
מורה מוסמכת ליוגה וליוגה תרפיה
מתמכה בתמיכה באנשים רגישים מאוד

פורסם בגיליון נובמבר 2009 בירחון "חיים אחרים"

באחד מימי שישי הזמינו אותי ידידיי לצאת למועדון לילה. צחקתי ואמרתי להם שסוג בילוי כזה כבר לא מתאים לי. לא רציתי להיכנס להסברים ארוכים לגבי הרגישות שלי לרעש ולצפיפות. אני כבר יודעת מראש מה יקרה: אחרי עשר דקות של מוזיקה בעוצמה פי עשרה ממה שאני מסוגלת לשאת ושל המוני רוקדים, ארגיש בלבול, פאניקה ודחף להימלט משם מהר ככל האפשר. לאחר מכן יבואו התסכול והייאוש על כך שלא יכולתי להיות כמו כולם, ומבוכה כלפי החברים שלי שלא עמדתי בציפיותיהם.

הידידה שלי חייכה לדבריי, אבל הרגשתי אי נוחות כאילו היא שואלת ללא מילים: מה לא בסדר איתך? הרגשתי צורך להסביר את עצמי: "את יודעת, אני פשוט רגישה מאוד, במיוחד לרעש חזק. הייתי שמחה לנסות, אבל אני חוששת שאצטרך לצאת באמצע ולעזוב את המועדון". לשמחתי, ידידתי הגיבה בעידוד: "בואי נלך ואם תרגישי צורך לצאת, נצא ביחד".

לפעמים להיות רגישה כל כך מתסכל מאוד. פעמים רבות אני מרגישה צורך "להיות כמו כולם" כדי להיות חלק מהחברה. ואז אני מזכירה לעצמי שלהיות אותנטית זה אומר להיות אמיתית ונאמנה לעצמי. ובנוסף, שהרגישות היא דבר דינאמי וניתנת לאימון כמו שרירים בספורט.לכן אני מנסה לבדוק מחדש בעדינות את גבולות היכולת שלי, אולי הפעם אוכל להתקדם קצת יותר. מתוך הסקרנות הזו ובזכות התמיכה של ידידתי הסכמתי להצטרף אליהם.

הגענו מוקדם יחסית, כך שיכולנו לשבת ולדבר במשך שעה עד שהמוזיקה התחילה. הייתי נינוחה ונהניתי מחברתם של ידידיי ומהאוכל הטעים. ברגע שהתחילה המוזיקה, הרגשתי כאילו קיבלתי מכה חזקה בחזה. הוויברציות של הקול הדהדו בכל גופי. אוזניי נסתמו ושרירי גרוני כאבו מרוב המאמץ לדבר על רקע הרעש. הגוף התחיל להעביר איתותים זעירים של מצוקה.

המשכתי לעקוב אחר התחושות הגופניות כדי לזהות את נקודת האל חזור בטרם בואה ולצאת מהמקום לפני שאהיה בהצפה. "האם הגיע הזמן לצאת?", שאלתי את עצמי, "האם אפשר להמשיך עוד קצת?". ניסיתי להתרכז בשיחה עם ידידיי, אך הרגשתי שתחושת אי נוחות ורגשות של בלבול ומועקה רגשית עולים וגואים.

מצב כזה מזכיר לי תמיד את המפגש של הארי פוטר עם היצורים הדמיוניים סוהרסנים (דמנטורים). אלה הם יצורים השואבים את השמחה, האושר, התקווה, השלווה והזיכרונות הטובים של בני אדם. בתוך הריקנות שנוצרת הם גורמים לאדם להיזכר בזיכרונות הרעים ביותר, והדבר גורם לתחושת תסכול וריקנות עולמית. עצם ההתקרבות של היצורים האלה אל בני אדם מביאה אווירה של קור וחשכה. משהו דומה קורה לי כשאני מוצפת בגירויים, וכך האנרגיה הפיזית והנפשית מתחילה להתדלדל.

ברגע זה הבנתי שזה מספיק. ידידתי הציעה שבזמן שבעלה יסדיר את עניני החשבון, אנחנו נרקוד. הייתי דרוכה מאוד והתקשיתי לרקוד, אבל שמחתי שלא ברחתי מיד ונשארתי לחקור את הגבולות שלי. ראיתי הישג בכך שלמרות שהייתי דרוכה, לא יצאתי מהאיזון ולא הייתי בהצפה. כשיצאנו התמלאתי בשמחה - הצלחתי גם לבלות וגם לכבד את הרגישות שלי. הדבר התאפשר הודות לכך שנתתי לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני, ויכולתי להסביר לסביבתי על הרגישות שלי וגם קיבלתי תמיכה.

עד לפני כמה שנים התסריט היה נראה אחרת לגמרי. לא הייתי מתלבטת אפילו לשנייה האם לצאת למועדון, כי לחצתי על עצמי להיות כמו כולם. הייתי נכנסת למקום כזה ומרגישה לחץ אדיר – רצון לעזוב ובמקביל רצון להישאר כדי לא לאכזב את האנשים לידי. סבלתי בשקט והגעתי הביתה מותשת, מעורערת רגשית ומתוסכלת מכך שאני לא מסוגלת להיות כמו כולם. היכולת להבין, לכבד ולדעת איך להתנהל עם הרגישות שלי התפתחה מתוך שני כיוונים בחיי: מהמפגש עם המורה שלי ליוגה בלימודי הוראת יוגה ויוגה תרפיה, ציפי נגב, ומקריאת הספר של ד"ר איליין ארון, "האדם בעל הרגישות הגבוהה" (Elaine Aron,The Highly Sensitive Person).

גירויים חיצוניים ופנימיים
ד"ר איליין ארון, אמריקאית בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית וניסיון נרחב בפסיכותרפיה, חקרה במשך 20 השנים האחרונות את נושא הרגישות הגבוהה. מחקרה הראה שזוהי תכונה מולדת וקיימת אצל כ=20 (בין 15% ל-20%) אחוזים הן בקרב בני אדם והן בעלי חיים. אנשים בעלי רגישות גבוהה מרגישים לעתים קרובות שהגירויים מהעולם החיצוני מציפים אותם. גירויים אלה יכולים להיות חיצוניים (כגון אור ורעש חזקים, חום וקור קיצוניים או ריבוי התרחשויות ואירועים מסביב) ו/או פנימיים (תחושות כאב בגוף או רגשות).

ד"ר ארון טוענת כי מערכת העצבים של אנשים כאלה מאורגנת בצורה שונה מהרגיל. הם מזהים הרבה יותר פרטים ודקויות בסביבתם, ולכן מוצפים במהירות רבה יותר מאשר אדם אחר. מצד אחד, התופעה אינה קלה עבורם. הם מגיעים למצב עוררות יתר של מערכת העצבים, מתעייפים מהר, יוצאים מהאיזון הרגשי ונוטים לחפש מקום שקט שבו יוכלו להיות זמן מה בפרטיות. לעתים, בשל עובדה זו ומתוך חוסר הבנה, חושבים עליהם שהם ביישנים, מופנמים או לא חברותיים. כמו כן לאנשים בעלי רגישות גבוהה קיימת נטייה גבוהה יותר ללחץ ולמתח. יש להם קושי לעשות הרבה דברים בו זמנית ולעמוד בלחץ. הם מרגישים צורך לארגן את חיי היום יום כדי להימנע ממצבים מציפים. הם חרדים במיוחד מכעס או מעימותים, ונוטים לטלטלות של מצבי רוח. בפרק זמן קצר הם מרגישים טוב ולאחר מכן, לפתע פתאום, הכל נראה חסר תקווה וחסר ערך. אנשים כאלה אף חווים שינויים דרמטיים דומים באנרגיה הגופנית ובפעילות המנטאלית, ולעתים הם מוצאים את עצמם על סף דמעות או פאניקה.

מצד שני, היכולת לראות פרטים זעירים רבים מאפשרת להם לחוות את המציאות בצורה מדויקת ומלאה יותר. מוחם של אנשים רגישים מאוד מבצע עיבוד מעמיק יותר של המידע. הם נוטים להרהר יותר על כל דבר ולמיין את הנתונים לאבחנות מעודנות יותר. הם הראשונים שמזהים מה כדאי לשפרבתחומים מגוונים, ויעילים במיוחד במשימות שדורשות ערנות, דיוק, מהירות תגובה והבחנה בשינויים זעירים. אנשים רגישים מאוד נוטים להיות יצירתיים ואמנותיים מאוד, בעלי אינטואיציה גבוהה, בעלי יכולות אמפטיה ואכפתיות גבוהות, עם מודעות גדולה לזולת ונטייה לחיפוש דרך להתפתחות רוחנית. יש להם חיים פנימיים עשירים ורב ממדיים, בשל יכולתם לחוות דברים בצורה עמוקה מאוד. בדרך כלל הם יועצים, אנשי מחשבה והגות ומנהיגים רוחניים ומוסריים של החברה.

מאבק להיראות נורמאלים
אנשים בעלי רגישות גבוהה חווים לעתים קרובות תחושות שונות מכולם ונאבקים בעצמם כדי להיראות "נורמאלים". בחברתנו המודרנית להיות רגיש זה אתגר. הקצב המהיר של החיים, הלחץ והמתח, הרעש, הרגשות של אחרים שהם קולטים במהירות רבה, ובעיקר – חוסר הבנה של הסובבים אותם. קושי זה נובע במיוחד מחוסר ההבנה וחוסר ההערכה שלהם עצמם לגבי רגישותם. לעתים קרובות הם תופשים את עצמם כחלשים מדי, היסטריים, נוירוטיים, ובעיקר – רגישים מדי. הם חושבים שזאת פתולוגיה, בעוד שלאמיתו של דבר, הם ניחנו במתנה מיוחדת ועליהם ללמוד כיצד להשתמש בה.
אחרי שלומדים לזהות את התופעות הקשורות לרגישות גבוהה, ד"ר ארון מציעה דרכים לאזן את חיינו. לדבריה, יש לכבד את הצרכים של הגוף הרגיש ולטפל בו כמו בתינוק. כלומר, להיות קשובים לאיתותים שלו, לטפל בו בזמן, ללמוד להרגיע אותו במצבי מצוקה ולספק לו סביבה יציבה ובטוחה. הדבר הבסיסי ביותר הוא סגנון חיים מסודר ובריא. מכיוון שחוסר שינה רק מעצים הצפה פיזית או רגשית, חשוב להיות ערים למחזורים הטבעיים של הגוף ולאפשר לו מספיק שעות שינה.
כמו כן, עלינו לכבד את הצורך שלנו להתכנס פנימה, להיות זמן מה לבד עם עצמנו ולנוח.

בנוסף, מומלץ להקפיד על אוכל בריא בשעות סדירות, ולהכין אביזרים נחוצים בהישג יד – אוכל, בגדים, משקפי שמש, פקקי אוזניים וכדומה – כדי להרגיש בטוחים במצבים לא נוחים. חשוב להקפיד על סדר יום וסדר בתחומי העיסוק. יש ליצור מערכת שעות שבועית נוחה שתכלול מספיק שעות מנוחה והרפיה. פעילות פיזית סדירה - כגון יוגה, טאי צ'י, מדיטציה, תרגול רוחני ובילויים בטבע - היא משאב חיוני במיוחד עבור אנשים רגישים. וכמובן, אנשים רגישים צריכים לשאוף להקיף עצמם בסביבת אנשים אוהבים ותומכים - בני הזוג, משפחה, חברים, מורים ומדריכים רוחניים, תרפיסטים ומטפלים.

ד"ר ארון מדגישה שאנשים רגישים צריכים ללמוד לבטוח יותר ברגשות ובאיתותים הגופניים שלהם שמהווים מקור הדרכה בחייהם. חשוב לשים לב לסימנים של מצוקה ברגע שהם מופיעים, ולשנות מיד את ההתנהלות בהתאם, מבלי להמתין להצפה. הצפת יתר איננה פחד או חרדה, אלא איתות של מערכת העצבים על כך שעוצמת הגירוי גבוהה מדי. כישורים אלה יעזרו ללמוד מתי לדחוף בעדינות קדימה ומתי לקחת פסק זמן להתכנסות פנימה. בסופו של דבר, המטרה העיקרית בתמיכה היא לא להתנכר או לוותר על העולם, אלא להיות שקועים ומעורבים בתוכו.

חוויות שמצטברות לגוש אחד
ספרה של ד"ר איליין ארון סיפק לי ראייה חדשה על בניית חוסן נפשי, נושא שחקרתי רבות בעזרת יוגה תרפיה. במהלך החקירה התברר לי, כי המושג מכיל לפחות שתי מיומנויות חשובות: היכולת לבחור את כמות הגירויים שאנו נחשפים אליהם ובמקרה שהדבר בלתי אפשרי, היכולת להכיל את התגובות שלנו אליהם.
כפי שאני רואה זאת היום, חוסן נפשי הוא אחד המפתחות המרכזיים לחיים רגישים בעלי סיפוק, אושר ועוצמה פנימית. המורה שלי ליוגה, ציפי נגב, תמיד עודדה אותי לפתח אמנות מיוחדת זו ובכך להפוך מ"רגישה מדי" ל"רגישה מאוד".
החקירה של הרגישות שלי החלה ברגע ששמתי לב לכך שההצפה היום יומית שלי מצטברת. ראיתי שברגע מסוים אני מתחילה לחוש רע מאוד, אבל לא יכולה להסביר מדוע ולהצביע על רגש מסוים. זמן מה חלף בטרם הבנתי שנוצר מצב שבו האירועים התרחשו במהירות רבה מדי בשבילי, ואל החוויה, שעדיין לא עברה עיבוד מספק, הייתה מצטרפת חוויה בלתי צפויה נוספת לפני שהתפנה מקום בשבילה. כתוצאה מכך החוויות היו מצטברות לגוש אחד, שהפך לתחושת מועקה כללית.

כשהבנתי זאת, התחלתי לעשות מדיטציה בבוקר ולהקשיב לעצמי. בדקתי מה עבר עליי ביום הקודם ואיך הרגשתי עם האירוע. כך, למדתי עם הזמן לעבד כל חוויה בנפרד והרגשתי הקלה מסוימת. אף על פי כן, זאת הייתה רק התחלה. השאלה המרכזית הייתה כיצד להכיל את עוצמת החוויה שהייתה גבוהה מאוד ולעתים קרובות מציפה. התשובות הגיעו משיעורי טניס.
בטניס חשוב מאוד שהרגליים יהיו ניידות - להניע כל הזמן את כפות הרגליים בצעדים זעירים. אחרת, כשהכדור יגיע, הרגליים עלולות להינעל ויהיה קשה להפנות אותן אל הכיוון הדרוש. הדבר אינו פשוט, כיוון שזה די טבעי לעמוד במקום כשדבר לא קורה. לא פעם קרה לי במהלך משחק שלא הספקתי להגיב בזמן. ניסיתי להבין מהן התחושות בגופי כשרגליי לא בערנות? מה קורה בגוף כשצריך לרוץ ופתאום אני קופאת במקום?

הבנתי שדבר זהה קורה בחיי. כשאין סכנה, אני נרגעת ומאבדת את ערנותי. כאן נוצרת הבעיה ואני עלולה להיות לא מוכנה נפשית כשאצטרך להגיב. איך להגיע למצב של ערנות רגשית בלי להיות בקצוות של המתח או הרפיון? ערנות רגשית עבורי היא מוכנות להתנהגות בלתי צפויה של הסביבה ויכולת הכלה של הרגשות והתחושות הגופניות שלי, שעולים בצורה עוצמתית בשל הפתאומיות של הגירוי.
בהמשך, בעזרת חקירת התחושות הגופניות, ראיתי שכאשר אינני בערנות רגשית, אינני בתוך הגוף שלי. אינני במרכז שלי. אינני בבית. לכן בכל שנייה מישהו יכול לבוא ולהיכנס לתוכו. לעתים הדבר יוצר הרגשה של אינטימיות נעימה, ולעתים – של פלישה חודרנית. אם לא אהיה בערנות, לא אגיב ואמשיך לסבול בשקט מ"הפלישה".

חובה להגן על הבית
זה קורה גם בטניס. אם לא אחזור מהר לקו האמצע של המגרש, לא אגן על המגרש שלי ולא אספיק לחבוט בכדור. אך אני חייבת להגן על הבית שלי. בעולם הרגשי – זה אומר להיות באוטונומיה רגשית, המצב הרגשי האופטימאלי, כשמערכת העצבים לא רפויה מדי ולא מתוחה מדי, אלא ניידת כמו כפות הרגליים בטניס. כך אני לא צריכה בכל פעם לחכות במתח להתקפה. אני שומרת מרחק אופטימאלי בין העולם החיצוני לבין עולמי הפנימי. כשאני במרכז שלי, ביכולתי לתמרן בין הגירויים החיצוניים ולקבוע את הכמות הרצויה שלהם.

להיות באוטונומיה רגשית בזמן היותך רגישה מאוד – אין זה דבר פשוט. מערכת העצבים מזהה גירויים זעירים ביותר, וכתוצאה מכך האדם מופצץ בכמות עצומה שלהם. לא פלא שהוא מוצף מהר ויוצא מכלל האיזון הפיזי והרגשי. כיצד אוכל ליצור את הניידות הזו של מערכת העצבים? כמו שבספורט מאמנים שרירים, כך אפשר לאמן את מערכת העצבים ולעבוד בעדינות עם חשיפה הדרגתית לגירויים.
העבודה על החוסן הנפשי נעשתה אפשרית עבורי בעזרת הכלים המגוונים של יוגה תרפיה ממוקדת עבודת גוף=נפש ("יוגה תרפיה" בהמשך). תרגול התנוחות, הנשימות, ההרפיה והמדיטציה מפתח חוסן פיזי ונפשי באמצעות ריכוז וערנות, גמישות וחוזק שרירים, נשימה נכונה והרפיית מתח. תוך תרגול פיזי אני לומדת להקשיב למה שקורה לי עכשיו: רגשית – אילו רגשות אני חווה; גופנית – מה הן התחושות הגופניות; מנטאלית – אילו מחשבות עולות. יוגה תרפיה עוזרת לי להכיל ולרפא את מה שעולה.

ביוגה תרפיה הדגש הוא על המשאבים של התלמיד. עצם השחרור של האנרגיה הרגשית התקועה לא בהכרח מוביל לריפוי. כשאין לנו די משאבים להכיל את מה שעולה, הדבר עלול לעתים אף לגרום לקיבעונו ולהנצחתו של הכאב. לכן, אנו לומדים תחילה לבנות מכל רגשי באמצעות העבודה עם המשאבים. רק כשאנו מרגישים מספיק יציבים ומועצמים, אפשר להתקדם ולגעת בעדינות במקום הכואב.
המשאבים שלנו הם כל אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש טוב. הם יכולים להיות משהו פשוט כמו מקלחת חמה, טיול בטבע, מגע במרקם נעים, פעילות גופנית, ספר טוב, אדם קרוב או זיכרון מהעבר. אלו דברים שיעלו חיוך על פנינו ונרגיש שמחה, שלווה, אושר ועוצמה פנימית.

כשאנו מתבוננים במה שקורה לנו בגוף באותו הרגע, ייתכן שיופיעו תחושות נעימות של הרפיה בשרירים, חמימות, התרחבות בחזה או העמקה של הנשימה. עצם תשומת הלב למשאב גורמת לשינויים בגוף ומפעילה תהליכים של ויסות עצמי רגשי והרפיה. כך, בעזרת העבודה עם המשאבים, מתעצמת היכולת שלנו לחוות עונג ושמחהבאופן אורגני את האנרגיה הרגשית האצורה. , ומערכת העצבים פורקת

מתנה מיוחדת
יוגה תרפיה מאפשרת להקל ולמוסס את הכאבים הנפשיים והפיזיים העולים תוך כדי התבוננות. כדי לעבד את התהליך, היא משלבת את הכלים של השיטה העוסקת בריפוי בטראומה, החוויה הסומאטית (Somatic Experiencing), שפותחה על ידי ד"ר פיטר לוין מארצות הברית. כלי זה שימושי במיוחד לאנשים רגישים מאוד, כי עבורם קיימים אירועים רבים יותר אשר בפוטנציאל שלהם להיהפך לטראומטיים.

בעזרת העבודה עם יוגה תרפיה יכולת ההכלה שלי גדלה במידה משמעותית. העבודה עם המשאבים הגדילה את אזור הנוחות הרגשית שלי ואפשרה לגוף להיזכר איך זה "פשוט להרגיש טוב" ולהיות באיזון נפשי ברמה התחושתית. פיתוח הערנות הרגשית, שכל כך שאפתי אליה, התאפשר הודות לצופה הפנימי, שבכל פעם איתר את התחושות והרגשות הבלתי נעימים ומיד אחרי כן חיפש את תחושת האיזון במשאבים הנגישים באותו הרגע. היה זה כאילו מערכת העצבים שלי הייתה חסומה על ידי פסולת רגשית מרובה. כשעבדתי עם המשאבים שלי, הייתי נזכרת בתחושות הטובות והמערכת הייתה מתנקה אט אט. היום אני הרבה יותר מודעת למה שקורה בתוכי כשמתרחש משהו טוב בחיי. למדתי לספוג, או נכון יותר, להזין את המערכת העצבים שלי באנרגיה רגשית חיובית.

דבר דומה קרה עם השאיפה שלי למצוא מרחק אופטימאלי ביני לבין העולם החיצוני. המצפן שלי בתהליך זה היה אותה הרגשה של יציבות פנימית, ואז לא הייתי צריכה לעבוד על הצבת הגבול בכל מצב, אלא רק לתרגל את החזרה אל המרחב של אזור הנוחות הרגשית שלי. גם לא היה צורך בהחלטה לגבי מינון הגירויים החיצוניים. ברגע שבדקתי עם עצמי מה קורה עכשיו בתוכי, יכולתי לעצור רגע לפני שאני מוצפת ולבדוק עם עצמי עד היכן אני רוצה להתקדם.
את הידע הנצבר מתוך עבודתי האישית אני מעבירה הלאה לתלמידיי, שרבים ביניהם הם אנשים רגישים מאוד. בשיעורי יוגה תרפיה הם לומדים לבנות חוסן נפשי ולהגיע לאיזון הרגשי בכל סיטואציה מאתגרת. מתוך אוטונומיה רגשית זו אדם בעל רגישות גבוהה תמיד ידע באופן אינטואיטיבי כיצד להתנהל בצורה האופטימאלית עבורו.

המודעות העצמית לתכונות המיוחדות של אנשים בעלי רגישות גבוהה עשויה לסייע ולתמוך בהם בתחומים שונים כגון סגנון חיי היום יום, זוגיות, עבודה, התפתחות אישית וכו'. כמו כן, נושא זה חיוני ללמידה על ידי אנשי מקצועות טיפוליים שונים כגון רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואף סָפרים, קוסמטיקאיות, מאמני ספורט ובמיוחד אנשי חינוך. חקירת הנושא בתחומים אלה עשויה למנוע מחדלים וטראומות ואף לסייע לעבודה יעילה יותר של אנשי המקצוע.
בנוסף, חשוב לציין, כי רבים מאתנו חווים את רגישותנו כנטל, כפגם או כסוג של נכות. אפשר להסתכל על כך גם אחרת: הרגישות הגבוהה היא מתנה מיוחדת אשר ניתנה לצורך העמקה אל תוך התפתחותנו האישית – הפיזית, הפסיכולוגית והרוחנית. בהיותנו רגישים כל כך, אנו רואים דברים רבים בתוכנו כמו מתחת לזכוכית מגדלת. אם נשים לב למה שאנו חווים ונשאל את עצמנו "מה קורה עכשיו בתוכי?", ייתכן שנגלה, כי רגישות גבוהה מהווה הזדמנות מיוחדת לחקירה מעמיקה יותר של עצמנו בתור בני אנוש.

עבור האנשים הסובבים אותנו שאינם בעלי רגישות גבוהה, זוהי הזדמנות מיוחדת ללמוד להתעדן, להתרכך ולהיות קשובים יותר לאנשים בסביבתם. אחרי הכל, אנו חברה אחת שלמה שבה כל אחד לומד משהו מהשוני של הזולת.
 
 
 חזרה לסדנא על אנשים רגישים במיוחד

.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים